מסתבר שלהרבה מטפלי אייפק יש סיפור אישי שהביא אותם למקצוע, בדרך כלל חוויה של טיפול שהם בעצמם עברו או עברו עם הילדים, לעיתים קרובות בעקבות מצוקה גדולה, שחוויית הטיפול הרשימה אותם עד כדי שבחרו בדרך הזאת כדרך חיים. אז הנה הסיפור שלי...

​

כשהבת הצעירה שלי היתה בכיתה ה', היא התחילה להתלונן על עייפות לעיתים קרובות. שוב ושוב שמענו "אין לי כוח" לכל מיני דברים: לנגינה, לספורט, לפגישות עם חברים, ברור שלעזרה בבית ודברים משעממים אחרים.

 

מפני שהיא מאוד גדלה באותה תקופה, חשבנו שטוב, כנראה יצאה קצת מאיזון, יסתדר. לקחנו אותה לרופא, עשינו בדיקות דם – הרופא אמר אין שום בעיה, הכל בסדר.

​

אבל העייפות לא חלפה. להפך, היא התחזקה. חיפשנו להקל עליה, הורדנו חוגים, יותר ויותר זמן העבירה בחדר, הרבה שכבה על המיטה וקראה. שוב העלינו את העניין אצל רופא – הכל בסדר, תעזבו את הילדה.

​

אם ביטאתי את הדאגה שלי מול אנשים שונים, הם התייחסו אליי כאל אמא דחפנית:

בטח את מלחיצה את הילדה, מצפה ממנה יותר מדי. כנראה שהיא לא רוצה, אז תעזבי אותה. יותר מדי עומס...

זה הרגיש לי לא נכון, אבל אם כולם אומרים, אולי בכל זאת הם צודקים?

​

בסוף כיתה ז' החלו כאבי ראש, שגם בקיץ לא פסקו. כשבתחילת כיתה ח', הבנתי שיש לה כאבי ראש חזקים יום יום שעה שעה, התחילו כל פעמוני האזעקה לצלצל.

 

התחלנו בדיקות. הרופאים בדקו כל מה שיכלו לחשוב עליו, בדיקות דם שונות, הורמונים, בלוטת התריס, EEG, MRI, מה לא – אך לא מצאו שום דבר שהסביר את המצב או נתן איזה קצה חוט לטיפול.

תרופות רגילות לא השפיעו כלל, תרופות חזקות יותר היו אסורות לגיל שלה. גם על תרופה שבסוף החליטו לתת והיא עזרה קצת, כל מבין בדבר הרים גבה: אבל זה עושה נזק!!

​

בינתיים, המצב המשיך להידרדר. היא הפסידה יותר ויותר לימודים כי לא היה לה כוח לקום. הכאב שיתק אותה. בית הספר נאלץ לדווח על החיסורים, אז בנוסף לכל היה לנו גם להתמודד עם קב"סית, כי הרי אם אין אבחנה, אז הילדה בריאה וצריכה להיות בבית הספר, ואיימו עלינו עם משפט.

 

הרופאים לחצו עלינו לפנות לפסיכיאטר, כי אם הם לא מוצאים כלום, אז כנראה זה רגשי, אבל זה מאוד הפחיד אותי, כי ראיתי באותה שנה שני ילדים של חברים שנכנסו לאותו מסלול ולא יצאו ממנו.

​

בשלב זה של חוסר אונים נוראי, סיפרה לי חברה על בן דוד שהוא איזה משהו בכיר ברפואה משלימה ושאלה אם ארצה שתשאל אותו. בטח שאני רוצה! כבר ניסינו אמנם דיקור סיני ופרחי באך וזה לא עזר, אבל אולי הוא יוכל להמליץ על מישהו טוב שכן יעזור. אני רואה את הבת שלי הולכת ונכבית לי מול העיניים! בטח שאני רוצה!

​

אותו בן דוד שמע את הסיפור, חשב ואז אמר "אולי אייפק" ונתן את הטלפון של עדי שאנן – הוא בטח יוכל להמליץ לנו על מטפל באיזור.

עד אז לא שמעתי על אייפק מעולם, אבל בהשיטו לי קש, אז לקחתי.

 

כתבתי לעדי, סיפרתי וביקשתי המלצה על מטפל טוב. הוא ענה, אני עוד זוכרת את המילים שלו, הוא ענה שהוא מטפל טוב ומקבל בימי שני בתל אביב – אם זה מתאים? שאלתי: אז ביום שני הקרוב אפשר לבוא?

​

לא היה לי מושג אז שעדי הוא אחד ממפתחי השיטה, ושכך בעצם הגעתי ממש למקור, לאיש עם הכי הרבה ידע וניסיון שיכול להיות.

​

הגענו לאבחון, ובפעם הראשונה בכל הסאגה הזאת, מישהו אשכרה נתן תשובות והציע הסבר הגיוני למה שקורה.

עדי מצא אצל הבת שלי המון רגישויות לכל מיני גורמים – שזה לא הפתיע אותי יותר מדי כי אנחנו משפחה מאוד אלרגית – והסביר שמבחינה אנרגטית כל רגישות מהווה חסימה שהיא מפריעה לאנרגיה לזרום, כמו חול במערכת.

ברגע שכמות הרגישויות עוברת מאסה קריטית, יכול להיווצר מצב שהמערכת נסתמת.

אז מה שצריך לעשות, זה לקחת את הרגישויות, קבוצה קבוצה, ולבטל אותן.

​

הסתכלתי עליו בעיניים גדולות: אתה רוצה להגיד שאתה יודע לבטל אלרגיות?

הוא ענה: כן, זה בדיוק מה שהשיטה הזאת עושה.

​

עלו לי זיכרונות:

- אני עם תינוק בן 4 חודשים במיון בגלל סטרידו וקוצר נשימה,

- שעות של אינהלציה וכמויות סטרואידים עם כל תופעות הלוואי שלהם,

- סיבוכים חוזרים לדלקות ריאה וטיפול אנטיביוטי למניעה,

- ילד שכל עקיצה מתנפחת ומזדהמת,

- ילדה שכל דבר, אבל כל דבר, גורם לה לכאבי בטן...

אפשר להמשיך בלי סוף – וכל פעם התשובה של הרופאים שאין מה לעשות...

 

ופה יושב מולי אדם ואומר שהוא יודע לבטל אלרגיות. איך אף אחד לא סיפר לי?!!

​

בקיצור, התחלנו טיפול בתחילת מרץ. אחרי פסח, הבת שלי כבר עברה מ80% חיסורים ל80% נוכחות בבית הספר. כאבי הראש הקבועים ירדו מרמה של 7-8 לפעמים 9 מתוך 10 לרמה של 1.5-2, פה ושם עדיין היו קפיצות אבל מוגבלות בזמן.

 

הטיפול ארך עוד תקופה כי היו רגישויות רבות לטפל בהן. בשלב מסוים הבת שלי לא רצתה להמשיך. היא הרגישה מספיק טוב, ולא רצתה להסביר בבית ספר חדש למה אסור לה ספורט בימי שלישי או כל מיני מגבלות אחרות, רצתה להיות כמו כולם. עשינו הפסקה, ובאיזשהו שלב אני כבר המשכתי איתה את הטיפול.

​

אבל בכל פעם שאני רואה אותה, פעילה, צוחקת וזורחת, הלב שלי נתפס, כי אני יודעת שזה לא מובן מאליו, ואני מודה לה' או ליקום או למי שזה לא יהיה, על שהפגיש אותי עם עדי ושיטת אייפק בזמן כדי להציל אותה...

​

ההחלטה ללמוד להיות מטפלת אייפק הייתה טבעית.

אני מרגישה שליחות. אין לי אפשרות לחזור בזמן ולשנות את העובדה שהכרתי את השיטה רק כשהילדים שלי כבר גדלו, אבל אני יכולה לנסות לחסוך מאחרים את הסבל ואת הקשיים שאנחנו עברנו במשך שנים ולהחזיר להם איכות חיים.

​

שנרבה טוב ובריאות לכולם!